The Dailly Dolly 26/08/2009
פרופ' אייל גרוס כותב על עצרת התמיכה בלהט"בים בעקבות פיגוע הירי. אם תקליקו היום רק לינק אחד, הקליקו על הלינק הזה. גרוס כותב על "הדילמה של הרצון בלגיטימציה, קבלה והכרה מצד אחד, והחשש ממיינסטרימיזציה מצד שני", על הפוליטיקה שמאחורי בחירת הדוברים בעצרת, ועל התגובות לדוברים, על הקשר בין סוגים שונים של דיכוי, על השאלות וההתלבטויות שצפו בעקבות העצרת, ויותר מהכל – על הצורך במאבק רחב יותר לשוויון ונגד דיכוי של כל האוכלוסיות.
אורן פרסיקו מסקר ב"העין השביעית" את ספרו של ג'וזף קמפבל, "השנה שהגדירה את העיתונות האמריקאית". הכוונה היא לשנת 1897, בה, לטענת קמפבל, הגיעה לשיאה התנגשות בין שלוש פרדיגמות של עולם העיתונאות – "עיתונות הפעולה", אשר יוצגה על ידי הניו יורק ג'ורנל בניצוח ויליאם רנדולף הרסט, העיתונות המרוחקת והאובייקטיבית, אשר יוצגה על ידי הניו יורק טיימס בהנהגת אדולף אוקס והעיתונות הספרותית, אשר יוצגה על ידי הניו יורק קומרשל אדברטייזר, בהובלת לינקולן סטפנס. מרתק.
בהמשך לפוסט של גל מור (ששימש מקור לציטוט היומי כאן אתמול), גדי שמשון המלך נזכר בסיפור ההיכרות שלו עם גיא אלון אליאב.
רונן דורפן מנסה להיכנס לאזור האוהדים הבולגרים במשחק כדורגל של דברצן מול לבסקי סופיה.
איזה כיף, ג'מיין קלמנט מ-Flight of the Conchords מככב בסרט חדש שאותו מביים הבמאי של "נפוליאון דיינמייט" (מקור).
איזה כיף 2, שניים מהדברים האהובים עלי ביותר, וודי הרלסון וזומבים, עומדים להופיע יחדיו בסרט! טריילר חדש לזומבילנד (מקור).
הפינות "בשביל זה יש יוטיוב" ו-The Daily Awwwwww מתאחדות לכבוד סרט אנימציה מתוק במיוחד. שווה להישאר עד הסוף.
היום בפינת הדברים שאני ממש חייבת: אני ממש חייבת את זה (מקור).
ולסיום, הדולי היומי גאה להעניק לג'יובל (התגובה הרביעית) את אות התגובה המצטיינת על שם גורמט שמיימי (תגובה 9, מהמוצדקים ביותר בתולדות הטוקבק). מנימוקי השופטים: ביקורת איצטדיוני כדורגל היא נושא חשוב ומוזנח בבלוגוספירה הישראלית. יאללה, שמישהו יפתח בלוג בנושא (ביקורת איצטדיונים בכלל, גם בעולם), ויפה שעה אחת קודם.
יוני כתבה:
שנת 1897, אני מניח.
נשלח 27 באוגוסט, 2009 בשעה 8:08 ¶
Dolly כתבה:
נכון. תוקן.
נשלח 27 באוגוסט, 2009 בשעה 9:17 ¶
אורן כתבה:
אייל גרוס כבר פיענח את הרצח כשהוא כותב שזה רצח על רקע הומופובי ולא, נניח, על רקע אהבה נכזבת או תיסכול מהפער זהות מינית-תפיסה חברתית?
(למרות שהוא כנראה צודק).
ובכלל – גישת האול-אינקלוסיב הזו היא לא ממש לעניין. זה לא דיל לתורכיה. מדובר על עצרת שעוסקת בקהילה הגאה ובמעמדה וממש לא רלוונטי לדבר שם על ילדים מעזה או על מפעל עוף העמק.
נשלח 30 באוגוסט, 2009 בשעה 0:31 ¶
Dolly כתבה:
בסופו של דבר, אורן, דיכוי הוא דיכוי. גישת האול-אינקלוסיב, כפי שאתה קורא לה, היא גישה שבה מחזיקים אנשים הסבורים שעיסוק בקהילה הגאה ובמעמדה הוא גם עיסוק בסוגים אחרים של דיכוי.
נשלח 30 באוגוסט, 2009 בשעה 4:45 ¶
אורן כתבה:
תפסת מרובה לא תפסת.
הרעיון בעצרת לא היה להיות הכי מוסרי ולהביע עמדה בקשר לכל סוגיות האי-שיוויון בעולם. העצרת הייתה בגלל הרצח במרכז הנוער. מה שהעצרת הייתה אמורה לקדם זה את ענייני הקהילה. כאמור – תפסת מרובה וכו'
חוץ מזה שיש השטחה בגישת ה"דיכוי הוא דיכוי" ובהשטחה קשה למצוא תשובות אמיתיות.
נשלח 30 באוגוסט, 2009 בשעה 13:22 ¶
Dolly כתבה:
נו, מי אמר שאנחנו צריכים להסכים על הכל.
נשלח 30 באוגוסט, 2009 בשעה 14:49 ¶
אייל גרוס כתבה:
ראיתי את הדיון כאן. לגבי שני הנושאים שעלו בהערות של אורן מציע לקרוא היטב את מה שכתבתי:
1."כאילו שהרצח הזה, אפילו אם נעשה על ידי אדם בודד מנסיבות שהחלו כאישיות, יכול להיות מנותק לחלוטין מהומופוביה או הומופוביה מופנמת." – וממליץ לקרוא גם את יריב מוהר – http://www.notes.co.il/yariv/59219.asp
גם אם היתה למישהו "אהבה נכזבת" (???) הרי שירי בלתי מובחן על קבוצה כזו לא "מנותק לחלוטין" בלשוני מהומופוביה.
2."ברור שיש הבדלים חשובים בין הנסיבות והצורות של הדיכויים השונים ואסור להשטיח אותם, וידוע גם שרציחות על רקע הומופובי מתרחשות גם במדינות אחרות בהם ההקשר הפוליטי שונה מאוד. אך בכל זאת, מתבקשת השאלה האם בחברה בה ירי בלתי מובחן על ילדי "האחר" היא הנורמה, אנו לא צריכים לצפות שהאלימות הזו תופנה גם לנוער להטב"י?" – אני בהחלט נגד השטחה של ההבדלים בין צורות שונות של דיכוי ואלימות, תוך כדי ראיית גם המשותף להן. לכן לא הבנתי איך הואשמתי בתגובה בהשטחה.
נשלח 1 בספטמבר, 2009 בשעה 1:39 ¶
אורן כתבה:
אייל, דולי –
כל עוד לא יוכח אחרת אז מותר לשמור את האופציה שהרוצח אינו הומופוב אלא סתם מטורף שרצח בגלל מיליון ואחת סיבות ('אהבה נכזבת' !!!?) והתחפף לו משהו במוח עד כדי ירי חסר הבחנה. לא צריך לצעוק הומופוביה. ושוב אומר – סביר שהסיבה לירי היא הומופוביה אבל 'סביר' לא מספיק בשביל נחרצות, והעדר נחרצות היה מונע הישגים כמו ביקור ראש הממשלה במרכז ההומו-לסבי, עצרת מפוצצת באנשים וסיקור תקשורתי חסר תקדים.
עניין אחר. אני לא חושב שאנחנו חיים בחברה בה "ירי על ילדי ה"אחר" היא נורמה". לא "אחר" כללי ולא "אחר" ספציפי. זו פשוט אמירה מתלהמת והיא לא מאפשרת מקום לדיון כי אני פשוט אתבצר בעמדתי שאין נורמה של ירי מכוון על ילדם עזתיים. להפך, יש נורמה של ניסיון לא לפגוע בהם (ואני מתבסס על יותר עדויות מאלו של 'שוברים שתיקה', אבל זה בכלל לא העניין, לספור עדויות).
אכן לא מוכרחים להסכים
נשלח 1 בספטמבר, 2009 בשעה 10:32 ¶
אורן כתבה:
אה-כן, אייל, ראיתי בתגובה שלך אצל יריב שבעצם גם אני הומופוב (כי אני מעלה ספקות בקשר למניע ההומופובי של הרצח). בסדר. הבנתי את סוג הוויכוח. הייתי אומר רבים מחברי הטובים וכו' אבל א – זה לא נכון (רק מעטים מחברי ממעגל שני) וב- אופס, גם האמירה הזו מוציאה אותי הומופוב.
מזל שלא מעניין אותי אם אתה או כל אחד אחר (באשר הוא אחר) חושב שאני הומופוב.
נשלח 1 בספטמבר, 2009 בשעה 10:44 ¶
אבי ג'י כתבה:
סופסוף הצלחת לגרום לי לקרוא את המאמר הנ"ל. זהו? מבסוטה?
אבל ברצינות, נראה לי שצדקת כי במשפט אחד פרופ' גרוס הביא לקדמת הבמה את כל השאלות שהציקו לי מאחורי הקלעים ולא הצלחתי לשים עליהם את הזרקור. ואני מצטט:
"הדילמה של הרצון בלגיטימציה, קבלה והכרה מצד אחד, והחשש ממיינסטרימיזציה מצד שני, נמצאת בלב הפוליטיקה הלהטב"ית ואין לה פתרון."
אולי אני סטרייט מדי בשביל להבין, אבל מה החשש ממיינסטרימיזציה? (אחלה הטייה, דרך אגב). מה עניין פוליטיקה ולהט"ב? ולעזאזל, למה שלא יהיה לזה פתרון?
כאילו, אנחנו *לא* רוצים שהומואיות (ו/או שאר המגדרים ותתי-תתיהם) תהפוך למשהו נורמטיבי?! לא לשם אנחנו כביכול חותרים? ואם הכוונה לשלול את "זכותם" של ההמונים להיות זהים, איך זה יכול שלא לבוא על חשבון "זכותם" של המיעוט להיות שונה?
המשוואה הזו, של: "אני זה אני ואתה זה אתה ואתה צריך לקבל אותי אבל אז כדי להישאר אני ולא אתה אני לא אקבל את זה שאתה מקבל אותי מה שיהפוך אותי בחזרה לאני שכאמור מוגדר כמי שהוא לא אתה" פשוט מסחררת אותי כמו הבלרינה בלונה פארק, ועם אותה תחושה בבטן אחריה.
מה גם שאני מצר מאוד על התמונה המצטיירת מדבריו אודות השטויות שמתעסקים בהם בכירי ה"קהילה". הרי ברור שאין פתרון למריבות הפנימיות כאשר כל צד עסוק בהדגשת החלק היחסי שלו בתוך הכלל, וכל שכן כאשר ה"כלל" הזה הוא לכאורה מה שנלחמים נגדו!
כי אז מה אם הלסבית הלאטבית הלבקנית לא השמיעה את דבריה? זה אומר שאין לה קול?! האם היא סתם מרגישה שאינה מיוצגת, או שמא באמת לאף אחד מהנציגים האחרים לא אכפת ממנה מספיק לייצג אותה?
אז הנה הפתרון שלי: אני אמשיך שלא להרגיש רע על זה שהרצח מפריע לי "רק" כמו כמעט כל מקרה ש*אדם* מאבד את חייו באכזריות בדמי ימיו על לא עוול בכפו, בידי מי שמניעיו – מה שלא היו ואיך שלא תסתכל על זה – פסולים.
כי נראה לי שמי שבאמת לא אכפת לו איך מקטלגים אותו, גם לא יטרח לקטלג אחרים. ומי שזה כל מה שאכפת לו ממנו, לעולם יצטרך את יחסי האהבה/שנאה עם האחר דרכו יוכל להגדיר את עצמו בשלילה.
נשלח 2 בספטמבר, 2009 בשעה 1:57 ¶
אייל גרוס כתבה:
אבי
התייחסתי לחלק מהנושאים האלו בדיון שהיה בגרסת הבלוג שלי לרשימה הזו
אני בוודאי שלא מאמין בתיוג או קטלוג ומאמין שהשחרור האמיתי הוא בהשתחררות מהקטגוריות השריריותיות בינאריות והיראכיות של הטרו/הומו. אבל אני מודע לכך שאנו חיים בעולם בו הן קיימות ושיש פריבלגיות והפליות מאטרליות וסימבוליות שמוקנות על פיהן.
למי שלא מקוטלג כי התווית שלו קרי "הטרוסקסואליות" היא שקופה, אולי קל לדבר על העדר קטלוג. למי שמקוטלג בין אם רוצה או לא, אז זה יותר סבוך, כי אני רוצה להשתחרר מהקטלוג, אך לא יכול להתעלם מהקיום שלו והדברים שנעשים בשמו, הזכויות שנשללות, וכן, גם האלימות ואף הרצח.
יש מתח בין פרויקט האפירמציה לפרויקט הדקונסטרוקציה של הזהויות האלו, הנה כמה רשימות שלי בהן הרחבתי יותר על הנושא
בפוסט הראשון ברשימה ביחוד, אם כי חלק ניכר מהדיון הרלבנטי דווקא בתגובות
http://www.notes.co.il/gross/30990.asp
וגם
http://www.notes.co.il/gross/59504.asp
http://www.notes.co.il/gross/58830.asp
נשלח 3 בספטמבר, 2009 בשעה 1:16 ¶
אבי ג'י כתבה:
אחלה, אני שמח לגלות שאתה מתוסכל מסוגיות אלו לא פחות ממני, (ואף מבין ומתעסק בהם הרבה יותר) – אבל איך זה מסתדר עם כך שלדבריך אני בעצמי חלק מהבעיה ("פחד" מהומואים? ועוד "בלתי נשלט"?!) ולו רק מכיון שאני מתעקש להיצמד לאידיאולגיה הגורסת שאין להבחין בין דם לדם, ומכיון שכך הזהות הלא-הטרוסקסואלית של הנרצחים זה *לא* מה שהכי מפריע לי בכל הסיפור?
אז אולי תאמר שאם הייתי הומו בעצמי, אז כן הייתי רואה בזה את העיקר – קביעה שקשה לי להתווכח איתה, ויכול להיות גם שהיא צודקת לחלוטין – אבל כמו הלהט"בים, גם לי אין שום כוונה להתנצל על מה שאני לא.
נ.ב. לגבי קטלוג באופן כללי: נראה לי שבסופו של דבר כל הקטגוריות "שקופות" למי שנכלל בהם, וגם זכר לבן הטרוסקסואל בורגני מתויג בתור שכזה – במיוחד ע"י נקבה הומוסקסואלית שחורה אנרכיסיטית. תרשה לי גם לרדת לפסים אישיים ולגלות שאני "סובל" מתיוג כל הזמן, רק שבתור מי שכמעט תמיד טועים לגביו (ולא משנה מאיזה כיוון זה מגיע) יש לי מודעות גדולה דווקא לחוסר התוחלת שבמאמץ, ואף עם השנים למדתי להנות מאוד ממה שאני קורא לו "שבירת 3 דעות קדומות לפני ארוחת הבוקר"
נשלח 3 בספטמבר, 2009 בשעה 14:17 ¶
אייל גרוס כתבה:
"איך זה מסתדר עם כך שלדבריך אני בעצמי חלק מהבעיה (”פחד” מהומואים? ועוד “בלתי נשלט”?!) ולו רק מכיון שאני מתעקש להיצמד לאידיאולגיה הגורסת שאין להבחין בין דם לדם, ומכיון שכך הזהות הלא-הטרוסקסואלית של הנרצחים זה *לא* מה שהכי מפריע לי בכל הסיפור?
" "
לא חושב שאמרתי את הדברים האלו? לגבי הזהות של הנרצחים, בוודאי שכל רצח הוא נורא. אבל אי אפשר להתעלם מההקשר כי זה כביכול "עוורון צבעים" ליברלי מהסוג הלא מוצלח, מין אנטי-מהותנות שעיוורת בעצמה. זה לא "הבחנה בין דם לדם", זה דיון בהקשר של הרצח הזה ומה המסרים שהוא עשה, מה הטרור שהוא הנחיל. להבדיל מרצחים אחרים, בלי לעשות דם אחר פחות סמוק.
הנטייה המינית של הנרצחים או יותר נכון הנטייה המשוערת או מקום הרצח, משמעותית כי-
הרצח משדר מסר לאנשים שהם צריכים לפחד להיות הומואים ולסביות מחוץ לארון כי יש איום באלימות אם יצאו מהארון או אפילו אם יבואו למה שמישהו כינה באופן יפה מקום שיכול להיות "ארון מורחב".
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11118740
הוא סוג של טרור שמפחיד אנשים. הוא עובד על הפחד שיש לכולנו שאם נצא מהארון ישנאו אותנו, ואומר הנה, נכון, ישנאו אתכם ואפילו יהרגו אתכם. תפחדו. כשישבתי בבית הקפה במרכז הקהילתי הגאה בגן מאיר אחרי הרצח עבר בי פחד שהנה, הרוצח עוד חופשי. הוא יכול להכות שוב. אם נתעלם מההיבט של המיניות ויותר מכך של מקום הרצח והקבוצה אליה ירו בלי אבחנה (בלי קשר לזהות המינית, ליז טרבושי כתבה שהיא סטרייטית אך שמזדהה עם הקהילה הזו), הרי שנתעלם מהגורמים החברתים. כמו שברצח גזעני או אנטישמי אי אפשר להתעלם מהגורמים האלו ומהאפקט של הרצח, כך בהקשר הזה אסור להתעלם מההפחדה שלו, בהקשר הזה הפחדה ספציפית של בני נוער, אז זה עיוורון חברתי ופוליטי – והפוסט שקישרתי לעיל מראה היטב את התפר אישי/פוליטי כאן.
נשלח 3 בספטמבר, 2009 בשעה 19:39 ¶