The Daily Dolly

נדב פרץ כותב על הקשר בין טקסטים פילוסופיים פוסטמודרניים ופעולה פוליטית קונקרטית. הפוסט עצמו מרתק, אבל אני רחוקה מאוד מלהסכים עם פרץ, שטוען שהפילוסופיה האנליטית היא "ענף עקר ומשעמם של הפילוסופיה". אולי פרץ מוצא אותו משעמם, אבל עקר? העובדה שלפילוסופיה אנליטית אין בדרך כלל מוטיבציות פוליטיות (כפי שמציין יפתח גולדמן) לא אומרת שהוא עקר. למיטב ידיעתי קיימים יישומים נוספים חוץ מיישומים פוליטיים. התקדמות רבה בתחום ה-.A.I, למשל, נעשתה הודות לפילוסופיה האנליטית בכלל, ופילוסופיה (אנליטית) של הלשון, פילוסופיה (אנליטית) של ה-mind, פילוסופיה של הלוגיקה ולוגיקה פילוסופית בפרט.

אורן פרסיקו מתלונן על איבוד הפרופורציות בסיקור מותו של אסף רמון ז"ל, וזה מתקשר למאמר שנועם יורן פרסם לא מזמן, על מה שהוא מכנה "נגינת הטרור" – הטון המשמש את העיתונים לתיאור אסונות בלתי נתפסים. טון זה, טוען יורן, הולך ומתפשט לכל תחומי הסיקור העיתונאי. בנימה דומה, נתאי פרץ מתקשה להמשיך להתרגש לנוכח הפמפום ההיסטרי של הרגש בכיסוי המקרה בתקשורת, וקשה שלא להזדהות איתו.

אילוסטרציה של איבוד פרופורציות. התמונה של מיכאל זילברמן מופצת ברישיון Creative Commons.

עוד באותו הנושא: בעוד עידו קינן סבור שהצנזורה איבדה את הרלוונטיות שלה בעידן הרשת, שליו בן ארי חושב שבמקרים האלו אנחנו צריכים להפעיל צנזורה על עצמנו ולהתאפק עד שהמשפחה תלמד על מות יקיריה מהאנשים שזהו תפקידם להודיע לה על כך.

פוסט אחרון בנושא: נעם רשף חושב שיתומי צה"ל לא צריכים לשרת בקרבי, עם או בלי חתימת ההורה שנותר בחיים.

The Daily Awwwww מצדיע לרויטל סלומון, המקשרת לרשימת עשרת היצורים החמודים ביותר בעולם. עם זאת, מכיוון ש(כפי שסלומון מציינת)מדובר ברשימה די שנויה במחלוקת, אני מצרפת גם משהו שכווווללללם יסכימו שהוא הכי חמוד בעולם (מקור).

תום ממשיך במסעו להפוך לאושיית תרבות. הפעם הוא מנסה להיעזר בדן אקרויד.

היום בפינה "בשביל זה יש יוטיוב וימאו": Slow Moscow. מקסים, וגרם לי ישר לחשוב על הקליפ המדהים של השיר (המדהים בפני עצמו) Stranger in Moscow (מקור ל-Slow Moscow).

היום בפינת הדברים שאני ממש חייבת: אני ממש חייבת את זה (מקור).

ולסיום, יותר מדי טוויטינג זה מסוכן, ברכת השנה טובה היצירתית של Websense (מקור).