The Daily Dolly

הציטוט היומי: "לכאורה יכלו האמיש והחרדים שלנו לפתח ביניהם סיעור מוחות מעניין (באמצעות קבוצות דיון, ועידות מרחוק, או חילופי מיילים), לצורכי המאבק נגד האינטרנט. אבל מי שמבקש לשמור באופן מוחלט על חומותיו וגדרותיו ומתנגד לעצם קיומה של הרשת, יצטרך בדיוק מסיבה זו למצוא דרכים להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמו." חנוך מרמרי כותב ב"העין השביעית" על החדירה הבלתי נמנעת של הרשת לקהילה החרדית.

ואם אנחנו כבר בענייני דת, ניתאי פרץ חושב כמה מחשבות על דת ועל מרחב ציבורי, בעקבות יום הכיפורים האחרון.

מסתבר שיש אנשים הסבורים, משום מה, שתפקידם של בלוגרים הוא לעשות את העבודה שלהם במקומם. נעמה כרמי כתבה על זה לפני יומיים, ועכשיו מסתבר שגם יאיר רווה סובל מהנגע. הפוסט של רווה אמנם לא מתמקד בנושא הזה, אבל מסתבר שגם אליו פונים בשאלות ביבליוגרפיות. איזה סתומה אני, חשבתי שכל הקטע בעבודות מחקריות הוא ביצוע מחקר עצמאי.

לנועה אסטרייכר נמאס מבכירים שלא מבינים למה בכלל צריך לאכול במשמרת של שמונה שעות.

אורי קציר כותב על ימיה האחרונים של האימפריה האצטקית. הנושא הזכיר לי את אחד הספרים האהובים עלי ביותר כילדה: "בת מונטזומה" של הנרי ריידר הגרד (לצד "מכרות המלך שלמה" ו"אלן קווטרמיין" המעולים, של אותו הסופר). במהלך חיפושי אחר לינק הולם, גיליתי ביקורת שכתב אורי קציר (כן, אותו אחד מלמעלה) על הספר. משעשע.

The Daily Awwwwwww.

היום בפינה "בשביל זה יש יוטיוב": יאיר רווה מציג את הוידאו הזה בצורה מושלמת, אז אתן לו לדבר: "קארי פוקונגה זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס האחרון על הסרט “ללא שם” (סוג של “עג’מי” עם מקסיקנים). אז מה הצעד הבא המתבקש אם אתה במאי אינדי נחשב שיצר סרט חברתי מחוספס וחסר פשרות? ברור: פרסומת לג’ינס ליווייס (עם טקסט משיר של וולט וויטמן). לפחות היא יפה".

והנה סרטון אנימציה חמוד של סטודנטים מבית הספר לתיאטרון חזותי (מקור).

היום בפינה לשירות הציבור: משרתם של בעלי ההון מסביר למה לא צריך להאמין לבדיחות שקוראים באינטרנט, ולמה מבחינתו נוחי דנקנר מוזמן לעזוב את הארץ (מקור).

ולסיום, 29 סצינות המקלחת הלוהטות ביותר בסרטי וסדרות מדע בדיוני (מקור).